ענין השמחה
כתב ב’שערי תשובה’ [או”ח סימן תקלא סק”ז]: “ועיין ב’גן המלך’ שכתב וזה לשונו: “ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן כדי להגדיל השמחה במועד, ומצוה נמי איכא בכך כו’ ע”ש. והענין של שמחה הוא מנהג ארץ ישראל ג”כ שעושין שמחה בתגלחת הראשונה של קטן שמחנכין אותו במצוה להיות לו פיאות הראש, ועין ב’פרי עץ חיים’ שער ספירת העומר שכתב בענין ההולכים על קבר רשב”י ור”א בנו במירנין בל”ג בעומר שראה את מורו האר”י ז”ל שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם עיין שם”.
בשו”ת ערוגת הבושם [או”ח סימן ר”י] הביא המדרש [תנחומא, פר’ קדושים]: “ונטעתם, וערלתם. הכתוב מדבר בתינוק, ‘שלש שנים יהיה לכם ערלים’ – שאינו יכול להשיח ולא לדבר, ‘ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש’ – שאביו מקדישו לתורה, ‘הלולים לה” – מהו הלולים, שבשעה שהוא מהולל להקב”ה, ‘ובשנה החמישית תאכלו את פריו’ – משעה שהוא מתחייב לקרות בתורה, מכאן ואילך ‘להוסיף לכם תבואתו’. מכאן שנו רבותינו: בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, לפי שבעולם הזה אדם מישראל מוליד בן, מוליכו לבית המדרש, יגע עמו ומלמדו תורה, גרמו עונות, הוא מת ואינו שמח ממנו. אמר להן הקב”ה: בעולם הזה ע”י שיצר הרע מצוי בכם אתם חוטאים ובניכם מתים, אבל לעתיד לבא אני מסיר יצר הרע מכם ומבניכם ואתם מולידים ושמחים שנאמר [ישעיה סה כג] לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה”.
וכתב שם בשו”ת ערוגת הבושם, שהמדרש כאן הוא היסוד למה שנהגו חסידים ואנשי מעשה להמתין בתגלחת שערות הראש של בניהם עד מלאת ג’ שנים, כי משמע מכאן שאין נכון לחנכו לתורה, כיון שעד אז הוא בבחינת ‘שלש שנים יהיה לכם ערלים’. ומסיים: “על כן בני, הוי זהיר לקיים מנהגן של חסידים ואנשי מעשה, ותזכה לגדלו ולחנכו מתוך נחת והרחבה, ברבות הטובה עד זקנה ושיבה”.
בשערי תשובה [שם סק”ז] בשם ‘גן המלך’ דמותר לאחר שמחת תגלחת הבן עד חול המועד אי יש קפידא קודם שלש שנים, והשיב שמנהג של ישראל תורה ויסודו בהררי קודש בילקוט קדושים [י”ט, כ”ג רמז תרט”ו] על הפסוק וערלתם ערלתו מיירי בתינוק שלש שנים יהיה לכם ערלים שאינו יכול לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש שאביו מחנכו לתורה, הרי שעד שלש שנים אין לחנכו עיין שם. [פרדס יוסף ויקרא יט כז]
כתוב בחזור ויטרי סימן תקח: וכשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה כותבין לו את האותיות על לוח, ומרחיצין אותו, ומלבישין אותו בגדים נקיים, ולשין לו ג’ חלות של סלת בדבש, ובתולה לשה את העיסה. ומבשלים לו ג’ ביצים, ומביאין לו תפוחים ומיני פירות ומחזרין אחר חכם וחשוב להוליכו לבית הספר. ומכסהו תחת כנפיו. ומעלהו לבית הכנסת. ומאכילין אותו חלות בדבש. ומן הביצים והפירות. ומקרין לו את האותיות. ואחר כך מחפים אותו בדבש. ואומרים לו: לחוך. ומחזירין אותו לאמו אף מכוסה. וכשמתחילין ללומדו. בתחילה מפתים אותו. ולבסוף רצועה על גביו. ופותחין לו בתורת כהנים תחילה: ומרגילין אותו לנענע בנופו כשהוא לומד: וכשמגיע לחקת עולם. קורא אותו כעין ציבור. ועושה לו סעודה עליו. דע, שדומה הענין כאילו הקריבו לפני הר סיני, דכת’ ביום הזה באו מדבר סיני. ולא כת’ ביום ההוא. אמרה תורה בכל יום ויום יהיה בעיניך כאילו הוא אותו יום שניתנה בו תורה. ללמדך שתנהוג בבניך כשתכניסהו לתלמוד תורה. כמנהג הזה לכסותו ולהעלותו. שכן מצינו במשה שעשה כסדר הזה לישראל וכו’.
כתב הרוקח [הל’ שבועות אות רצו]: “מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה. רמז שמכסין הנער שלא יראה כלב ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש – גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא.
כעלות השחר יום עצרת, מביאין הנערים – על שם ‘וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים’ [שמות יט טז].
ומכסים אותו תחת המקטורין מביתם עד בית הכנסת או עד בית הרב – על שם ויתיצבו בתחתית ההר [שם].
ונותנין אותו בחיקו של הרב המושיבם ללמוד – על שם ‘כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק’ [במדבר יא יב], ‘וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו’ [הושע יא ג]. ומביאים הלוח שכתוב עליו אבגד תשר”ק, תורה צוה לנו תורה תהא אומנותי, ויקרא אל משה, וקורא הרב כל אות ואות מן א”ב, והתינוק אחריו, וכל תיבה של תשר”ק, והתינוק אחריו, וכן תורה צוה, וכן תורה. תהא, וכן ויקרא.
ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו. ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש, וכתוב עליה: “אֲדֹנָי אֱלֹקִים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים. אֲדֹנָי אֱלֹקִים פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי” [ישעי’ נ ד-ה].
וקורא הרב כל תיבה של אלו פסוקים, והנער אחריו. ואחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה, וכתוב עליה: “וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק” [יחזקאל ג ג]. וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו. ומאכילין לנער העוגה והביצה, כי טוב הוא לפתיחת הלב. ואל ישנה אדם מן המנהג, כדאמרינן בפסחים בפרק מקום שנהגו [דף נ] ובבראשית רבה בפרשת וירא אליו ‘עלית לקרתא הלך בנימוסה’. ובפרק א’ דתענית ירושלמי, ובירושלמי בפרק מקום שנהגו, ובאגדת שיר השירים דמנהגא מילתא”.
