הברית של האריז"ל
איש היה בארץ צפת תובב"א ושלמה שמו, והיה האיש ההוא איש תם וישר וירא אלוקים וסר מרע. תמיד היה מתאחר בבית הכנסת ומתפלל ומתחנן לפני ה'. פעם אחת נגלה אליו אליהו זכור לטוב ואמר לו: דע לך שה' שלחני לבשרך כי אשתך הרה ויולדת לך בן וקראת את שמו 'יצחק', והוא יחל להושיע את ישראל מיד הקליפות, ועל ידו תתגלה חכמת הקבלה והפירוש של הזוהר והתיקונים. לכן היזהר והישמר, לא תמול את הבן עד שאבוא להיות סנדק של הילד. וככלותו לדבר דברים אלו, נעלם ממנו.
ויתמה האיש מן המראה אשר ראה, וישאר בבית הכנסת כל היום ויתפלל את ה': אנא ה' קיים לי הדבר הזה אשר התבשרתי, ואל יעכב שום עוון בדבר הזה. אח"כ לא גילה לאף אדם את סודו ואפילו לאשתו לא סיפר.
ואמנם מלאו ימי הריונה של אשתו ותלד בן ויתמלא הבית אורה, וביום השמיני הוליכוהו לבית הכנסת למול אותו. אמנם האב חיפש בבית הכנסת את דמותו של אליהו הנביא כפי שהתגלה אליו ולא ראה אף אחד כזה. לכן עיכב את ברית המילה בתואנה שהוא מחכה על קרוב זה וקרוב אחר. האנשים החלו מאבדים סבלנותם ורגזו עליו שאינו מתחיל את הברית באשר הכל מוכן. וכך החלו נשמטים אחד אחד ללכת לעסקיהם. בכה ר' שלמה בליבו, אולי באמת בעוונותי הרבים, לא זכיתי שאליהו הנביא יבוא להיות סנדק כפי שבישר לי, ואולי באמת צריך לעשות את הברית מבלעדיו. הנה כאשר כבר החליט לעשות הברית, ראה את אליהו הולך לקראתו ויאמר לו: אל תבכה, קרב אל המזבח ועשה עולתך ושב על הכיסא בתור סנדק ואני אשב בחיקך ואחזיק את הילד הנימול והעיכוב שנתעכבתי רק היה למען נסותך התשמור דברי אם לאו. וישב ר' שלמה בשמחה על הכיסא ואליהו יושב בחיקו, ולא ראה אותו שום אדם רק הוא לבדו. לאחר הברית הביאו את התינוק אל אמו, והנה הרפא מקום המילה לגמרי כאילו כבר עברו על פצע המילה כמה שנים, ויתמהו הכל על פלא שכזה. (מהספר 'ארץ החיים' לר' חיים ליברזון)
הזכות של דם הברית
כשהיה הפני מנחם זצ"ל עדיין ראש ישיבת שפת אמת, נערכה ברית מילה בראש השנה והראש ישיבה קיבל כיבוד והתלכלכה לו הטלית מדם הרך הנימול. במוצאי החג עלה בעל הברית לבקש סליחה על הנזק שנגרם לטליתו. ענה לו הראש ישיבה: 'סליחה' אתה מבקש? דע לך שלא רק הטלית היתה מלוכלכת מהם אלא גם היד שלי, והשארתי בכוונה את הדם בתפילה להראות לה' את זכות דם הברית. אם כן, אתה סייעת לי לזכות בדין ואני צריך להודות לך.
למה קרא יהודי לבתו בשם צללפונית?
סיפרהגר"שא ויערבך זצ"ל: באחת הפעמים שהשתתפתי בסעודה שלישית אצל הרב קוק זצ"ל בא לשם יהודי מלודז' וסיפר להרב: בדידו הוה עובדא. בצעירותו לא היו ילדיו מתקיימים רח"ל ונפטרו בילדותם. כאשר הרתה אשתו שוב, נסע אל האדמו"ר הגאון מאוסטרובצהזצ"ל ואמר לו האדמו"ר שלילד שיוולד לו יקרא שם מההפטרה של אותה פרשה בה הילד נולד. ובאמת בעזרת ה' בשבת פר' נשא נולדה לו בת, וחיפש בהפטרה ולא מצא שם של בת, כי בהפטרה נזכר רק השם שמשון ושם אביו מנוח.
הלך אל רבה של לודז באותם הימים, הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל ושאל אותו כדת מה לעשות. השיב לו רבי אליהו חיים: מה השאלה? הלא אמו של שמשון נזכרת בהפטרה והגמרא בבבא בתרא (צא.) אומרת ששמה היה צללפונית! למרות אי הנעימות של השם המוזר, תקרא לבתך צללפונית. כך עשיתי, סיים האורח את הסיפור, וב"ה נתקיימה ילדתי וחיה ב"ה.
כאשר הרב קוק זצ"ל שמע את הסיפור, קפץ ממקומו בהתפעלות עצומה ואמר: "עכשיו אני מבין פשט בדברי המהרש"ל בחכמת שלמה שם בבבא בתרא, שאומר על השם הזה: "שהוא טוב לרוח רעה". וברור כי לזה כיוון הרבי מאוסטרובצה זצ"ל ברוח קדשו.
כי עליך הורגנו כל היום!
מספר הרב אפרים אושרי ע"ה (חורבן ליטא): ב-7 במאי 1942 גזרו הגרמנים על התושבים בגטו קובנא שאין ללדת ילדים. כל ילד שיוולד, יירה יחד עם אמו. אפשר לתאר את הבהלה והפחד של הנשים ההרות בהיוודע הגזירה. השאלה העיקרית היתה, היכן אפשר להסתיר תינוק שנולד, הרי זה תינוק והוא רגיל לבכות, ואילו הגרמנים נוהגים לבקר בבתי הגטו. אך היהודים לא נכנעו לגזירה. אמרנו לעצמינו, שאין לנו השלטון על החיים ואין ברצונינו לכלות את העם היהודי. לא נהפוך לרוצחי הילדים היהודים. החלו איפוא להסתיר את התינוקות. ולא רק נולדו ילדים בגטו אלא גם מלו אותם כדת וכדין כיאה ליהודים.
אינני יכול לשכוח קיום ברית מילה שבו הייתי נוכח. ברית מילה בסתר בגטו. חמש שנים היה יצחק בלוך נשוי ולא נולדו להם ילדים. והנה דווקא בגטו לאחר שנגזרה הגזירה, ברכם ה' בילד. הם התגוררו בבלוק ג' בגטו, שבו היה גם בית ספר מקצועי לילדים. הזוג התחבא בבנין זה מפני שסברו שרעש המכונות והלמות הפטישים יגברו על צעקות התינוק. והנה שם נתקיימה הברית. לא אשכח לעולם את המחזה. בשעה שהמוהל עמד להתחיל במלאכתו, נשמעה לפתע חריקת מכונית לפני הבית ואנשי הגיסטאפו ירדו מן המכונית. בהלה גדולה אחזתנו. ידי המוהל החלו לרעוד, כולנו היינו אובדי עצות. מה לעשות עכשיו? כיצד להציל את האם והתינוק? כולנו רעדנו מפחד אך האמיצה בינינו היתה דוקא האם שפנתה להוהל: תזדרז ותמול את הילד, היא צעקה, הנך רואה שבאו להמיתינו, ימות הילד לפחות כיהודי!
חיכינו לרוצחים שיבואו לקחתינו אך בעזרת ה' ניצלנו באותה שעה. הרוצחים לא נכנסו אלינו כלל אלא התכוונו רק לביקור בבית הספר המקצועי. שמענו בקול האם הגיבורה, הילד נימול בצל המוות.
מהנהג לספר הרבי מבלאז'וב זצ"ל בכל ברית מילה:
האדמו"ר מבלאז'וב זצ"ל וזוגתו הרבנית פעריל הי"ד הועברו למחנה ההשמדה בעלזאץ. שם נרצחה הרבנית, ואילו רבי ישראל נלקח לעבודות כפיה במחנה ינובסקה שליד לעמבערג. מחנה זה היה אחד ממדורי השאול הנוראים בגיהנום הנאצי.
בין היתר הוטלה על האסירים כריתת יערות. האדמו"ר זצ"ל סיפר שהנאצים מצאו אלפי דרכים למרר את חיי העבדים עובדי הכפיה. למשל, עץ היו מנסרים בשניים, והיו מזווגים לו שהיה גבה קומה, בן זוג קטן קומה, למען ענותו בסבלותם. בשחר לפני היציאה לעבודה ובערב בשובם מעונים ותשושים, רעבים וצמאים, היה עליהם לעמוד במסדרים, ואחד הקלגסים היה צורח: "איזהו הגזע הנעלה במשפחת העמים"? והיה עליהם להשיב: "הגרמנים, העם הגרמני". שוב צרח הנאצי: "ואיזהו הגזע הארור והנחות בכל האנושות"? והתשובה: "אנחנו היהודים"…
סיפר האדמו"ר זצ"ל שבן זוגו לעבודה היה זמן מה עורך דין יהודי בשם ד"ר הורוביץ מהעיר באריסלוב. הלה סיפר להאדמו"ר זצ"ל בסוד שתמורת אלפיים דולר שהיו תפורים לו בבגדו, הצליח להשיג שתי כמוסות רעל בשם 'ציאניד' והציע אחת מהם להאדמו"ר זצ"ל. האדמו"ר זצ"ל דיבר על ליבו שגם כאשר חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש.
למחרת במסדר, כאשר נשמעה השאלה הרטורית מי הגזע הנעלה בעולם, נשמעה שאגתו של ד"ר הורביץ: "אנו היהודים"!! לא האמינו הרוצחים וחזרו על השאלה, ושוב השיב ד"ר הורביץ: "אנו היהודים העם הנבחר והנעלה מכל העמים". כאשר זינקו אליו המרצחים מצאו אותו מת וחיוך על פניו. בדקו הרוצחים ומצאו שבן זוגו לעבודה היה האסיר מספר 1236, הוא האדמו"ר זצ"ל. גזרו עליו ועל שני יהודים נוספים להיות מוצאים להורג. אבל גם כאן, כמו בכמה וכמה מעמדים נוספים, עמדו לו זכותו וזכות אבותיו זצ"ל וניצל בדרך פלא.
והנה הסיפור שהיה האדמו"ר זצ"ל מספר בכל ברית מילה:
במחנה ינובסקה נזרו הנאצים הארורים על אקציה של שילוח נשים וילדים להשמדה. קמה יללה נוראה במחנה. אותה שעה היה הרבי מנסר עצים. והנה אשה אחת צועקת: סכין! סכין!, הניח הרבי את מלאכתו ומיהר אליה, ואמר לה שגם כשחרב חדה מונחת על צווארה אסור לה שתחבל בעצמה. בא חייל והיכהו להאדמו"ר בין כתפיו בקת הרובה, ובכך הפיל אותו לארץ, ודרש לדעת מה אמר לאשה. כששמע את הדברים, צחק הקלגס, שלף סכין ונתן בידי האשה. גם הוא היה סבור שהיא מבקשת להרוג את עצמה. הניחה האשה את הצרור שבידה, התירה את עטיפתו, והנה תינוק! ותכרות את ערלת בנה ותאמר: "רבונו של עולם, ילד יהודי נתת לי, וילד יהודי אני מחזירה אליך, הרי שלך לפניך"…
מעשה נפלא מתלמידי הגר"א
סיפר הגאון הגדול רבי מאיר הלוי סולובייצ"יק זצ"ל בן מרן הגרי"ז זצ"ל: בדורו של אדונינו הגר"א זי"ע היו כמה נסתרים אשר היו מצדיקי הדור. בין אלו היו הצדיק רבי משה איווויער זצ"ל. הוא היה עני מרוד, וכדי לכלכל את ביתו היה משכיר עצמו להיות מלמד תינוקות, ומדי זמן היה חוזר לביתו כשכספו בידו לפרנס בני ביתו שחיכו עליו.
ויהי היום והוא בדרך לביתו וצרור כספו איתו, הנה עמד לפניו יהודי אחד וביקשו לבא להשלים מנין במעמד ברית מילה שהוא עורך לבנו. שמח מאד ר' משה כי חשב שעתה יזכה לקבל סנדקאות, ואפשר ששיער שהאנשים פשוטים הם, ויתנו לו להיות סנדק. אולם כאשר הגיע המוהל והתינוק, ראה כי נכנס לחדר הצדיק רבי ישעיהו זוכוביצער זצ"ל אשר היה ידוע כמי שמוזמן הרבה לסנדקאות.
ר' ישעיה היה עשיר ובעל אחוזות והיה צדיק תמים וקדוש בדרכיו. ניגש אליו רבי משה איוויער אשר כלתה נפשו לטעום טעמה של מצות סנדקאות והראה לר' ישעיה את צרורו כספו אשר קיבץ פרוטה לפרוטה משך זמן רב. הסכים ר' ישעיה להמיר את סנדקאותו שהתכבד בה בכספו של ר' משה. והנה נשמעה קריאת "ברוך הבא" ואל החדר הוכנס התינוק. לתדהמתו ראה ר' משה שר' ישעיה זוכוביצער מתיישב על כיסא הסנדק כאילו לא דיברו ביניהם כלום.
לאחר הברית ניגש ר' משה לר' ישעיה לשאול אותו לפשר מעשיו, מדוע שינה ממה שנדברו ביניהם אך לפני כמה רגעים. ענה לו ר' ישעיה: הלא אתה כבר קיבלת סנדקאות כאשר הסכמת לשלם עבורה את כל כספך ורכושך, ומה איכפת לך שגם אני אזכה בסנדקאות?
וחזינן מהכא עד כמה מעלת יקרת "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", עד שאם אדם גמר בדעתו להוציא כל הונו לקיומה של מצוה אחת, נחשב לו הדבר ממש כאילו כן היה.
בספר 'שר התורה' (עמוד 332) מובא שהגאוןמטשעביןזצ"ל היה מחמיר בצהבת שלא למול. הוא סיפר: "אִין דֶערְהֵיים, זֵייעֶר זֶעלְטֶען אַ בְּרִית זָאל זַיין אִין צֵייט". (=בגאליציה לפני המלחמה, היה זה דבר נדיר שברית יהיה בזמנו).
הגאוןרבייוסףציינווירטז"ל סיפר, שבדידיה הוה עובדא: אחד מילדיו היה צהוב לפני המילה וד"ריעקבלוי שהיה נחשב למומחה אמר שלדעתו ברמה נמוכה זו של ציהוב, צריך למול בזמן. והוסיף שאם לא ימול, נחשב עבריין שמבטלים מילה בזמנה. כאשר בא הדבר לתלמידו של רבינומטשעביןזצ"ל המוהל ר' נחוםברגמן, אמר: אני תלמידו של הרב מטשעבין ואיני יכול למול. ניגש ר' יוסף לרבינו וגם הוא אמר: אני לא אפסוק לכם, אבל רבי נחום הוא תלמידי ועושה כפי דעתי. והמשיך לספר: בטשעבין ערך פעם אחד הגבירים הגדולים ברית לבנו. אורחים רבים התאספו לברית וביניהם אורחים שנסעו כל הלילה ברכבת כדי להשתתף בשמחה. רבינו כובד לשמש כסנדק. אחר שלבש הטלית והכניסו את התינוק, הבחין לפתע בפניו של המוהל שמשהו לא מוצא חן בעיניו. כששאלו על כך אמר לו שאתמול היה התינוק נראה בסדר אבל עכשיו משהו לא מוצא חן בעיניו והוא מסופק אם לחשוש, והוא גם חושש מתגובת הגביר. אמר לו רבינו: אני אעשה עבורך את העבודה. נעמד ממקומו ואמר לבחור שהיה עמו בקול: "גֶעט מִיר דֶעם טִילִיפּ" [=הבא לי את המעיל], והכריז בקול רם: "הברית נדחית"! אח"כ הוסיף ואמר: לא לחינם כותב הרמב"ם "אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול אחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם".
ומספר ר' יוסל ציינוירט שבאותו הזדמנות שאל את הרב מטשעבין, מדוע הוזקק הרמב"ם לטעם זה שאי אפשר להחזיר נפש מישראל, הלא הלכה פסוקה היא שכל ספק פיקוח נפש דוחה שבת שזה בסקילה וכאן זה רק הפסד מצוה בזמנה. והציע ביאור היות ומצוות מילה היא מצוה שכרוך בה מסירות נפש, כאומרם: "כי עליך הורגנו כל היום זו מילה", אם כן יסבור הסובר, הלא ממילא הבטיח הקב"ה שירפא את הרך הנימול, אם כן אכניס את הילד לספק פיקוח נפש, לכן מדגיש הרמב"ם שאסור. היינו שבקיום מצוה כהלכתה יש הבטחה שהקב"ה מרפא, אולם מה שאדם לא מצווה, זה ככל איסור להכנס למצב פיקוח נפש.
כששמע זאת רבינו הגיב: "וואוֹיל, וואוֹיל, אִיךְ הָאבּ אוֹיךְ גִילֶערְנְט אַזוֹי פְּשַׁט" [=יפה, יפה, גם אני למדתי כך פשט].
וסיפר המוהל הרב נחום ברגמן ששמע מרבו מטשעבין כי שמע מפרופסורים גדולים שישנם אנשים מבוגרים שנחלשים לפני גיל זקנה, זאת משום שנימולו כשהיה אסור למולם. כלומר, שיש לעריכת ברית קודם זמנה, השפעה לאחר שנים רבות.
