באחת מתשובותיו של הנודע ביהודה זצ"ל (יו"ד מה"ק סימן פו) אנו מוצאים שאלה מאיש אחד שנולד לו בן זכר ולא מצא סנדק כרצונו רק מי שכבר היה אצלו סנדק באחד מבניו הקדומים, ושאל הנודע ביהודה האם מותר לכבדו בסנדקאות בפעם השניה או לא.
לכאורה הרי שאלה זו פשוטה כל כך שאין מקום לפלפל עליה. זה לא שייך לדינא אלא ענין של מנהג בלבד, אבל לבעל הנודע ביהודה קשה היה לעבור אפילו על עניינים קלים בלי הברקה גאונית, וכאן באה תשובתו: "הנה אין דעתי נוחה להשיב בדבר שאין לו שורש מן הש"ס. ודברי רבינו פרץ שהביא מהרי"ל בריש הלכות מילה הוא רק כעין אסמכתא לתת טעם על מה שנמנעים מלכבד לאחד בשני בנים. ובגוף הדבר שדימה מהרי"ל מצוה זו למקטיר קטורת אני תמה כי אף שדימה הירכיים של הסנדק למזבח, אכתי מנ"ל לדמותו למזבח מקטר קטורת שהוא מזבח הפנימי, ויותר מזה היה לדמותו למזבח החיצון, ודם הברית לדם הקרבנות שמקומם על מזבח החיצון. כי באמת יש לתמוה על דברי רבינו פרץ איך דימה זה לקטורת, דבשלמא קטורת היא עבודה המסורה לכל בני אהרן איש כאחיו, וא"כ כולם שותפים ולכן לא הניחו להיות אחד שונה בה פעמים וחבירו לא יזכה במצוה זו, אבל מצות סנדק הגם שמעשרת, מכל מקום אבי הבן שלו היא המצוה, ובידו לכבדו ולהעשירו משלו לאחד כמה פעמים.
המסקנה שלו היא שכל הדברים הללו אין להם שורש ועיקר בגמרא והכל רק דרך דרש ורמז ולא לעיכוב ולא למנהג קבוע, ובכל מדינת פולין אין מדקדקים בזה, וגם פה קהילתנו אין הכל מקפידין בזה.
הרב רבי בנימין מנדלזון זצ"ל, רבה של קוממיות, היה נוהג בכל ערב שנת השמיטה לילך אצל גדולי ישראל שבאותו הדור ולבקשם ברכה מיוחדת עבור תושבי עירו, שיצליחו במשימה להוביר את הקרקעות ובכל זאת להתקיים כפי ברכת התורה "וצויתי את ברכתי". והנה באותו יום שרצה לנסוע לתל אביב לקבל הברכה, הזמין אותו אחד התושבים לשבוע שלאחר מכן להיות סנדק בברית המילה של בנו. אמר לו הרב: והרי כבר הייתי סנדק בברית המילה של בנך הראשון וכתוב בהלכה שלא יקח אדם סנדקאות פעמיים באותה המשפחה. התעקש היהודי והתחנן לרב: "אני מאד רוצה שרק הרב יהיה הסנדק ולא אף אחד אחר"! ראה הרב את תמימותו של היהודי, וענה לו שהוא צריך לחשוב בדבר.
הרב שם פעמיו לתל אביב, התחנה הראשונה היתה אצל מרן רבי אהרן מבעלזא זצ"ל. חשב הרב בדרך שאולי יציג שאלה זו של הסנדקאות קמי הרבי מבעלזא. כאשר נכנס אל הרבי, ביקש קודם כל ברכה עבורו ועבור כל התושבים ורצה להזכיר כל אחד בשמו ובשם אמו כנהוג, אבל הרבי אמר לו: אינך צריך להזכיר את שמות כולם, מספיק שתזכיר את שמך אתה, כי כל תושבי העיר מתברכים דרכו של הרב. אם הרב מתברך, ממילא הוא הצינור לשפע של כולם. והראיה לדבר, הרי יש מנהג שאין לאדם ליקח סנדקאות פעם שניה אצל אותה משפחה, אבל הרב של המקום יכול לקחת סנדקאות שוב ושוב כי הסיבה שלא לקחת סנדקאות שוב, מבוארת שהסנדקאות מביאה עושר לאדם ולמה לא יתן לעוד יהודי לזכות בעושר. אמנם הרב של העיר, אם הוא זוכה לעשירות משמים, הרי שכל אנשי העיר מתברכים בגינו ולכולם תהיה עשירות וממילא אין שום מניעה שיקבל שוב ולהיפך. שמח הרב ביותר והתפעל מרוח הקדש שהתגלתה בבית מדרשו של הרבי מבעלזא זי"ע.
החזון איש זצ"ל היה לוקח סנדקאות פעמיים אצל אותה משפחה. ומעשה שהיה: הגרמ"ז שטיגל זצ"ל כיבד את רבינו בסנדקאות לאחד מבניו, וכשנולד הבן השני, חשב שלא להזמינו, יען והיה מקובל אז שלא לתת פעמיים סנדק, ולהביאו לברית ללא כיבוד סנדקאות אין זה יאה, והזמין את הרב מפוניבז’ זצ"ל לסנדקאות. המוהל התאחר לבוא לברית, ובינתיים נכנס הרב מפוניבז’ למרן החזו"א, שהיה דר אז בסמוך לבית הגרמ"ז שטיגל. כשהגיע המוהל, הלך ר"מ שטיגל לקרוא להרב מפוניבז’, וכשהחזו"א שמע על דבר המילה קם מיד, לבש מעילו והתלווה להרב מפוניבז’. כשהגיעו למקום הברית, אמר הרב מפוניבז’ בתמיהה: וכי אפשר שהחזו"א נמצא כאן ואני אתכבד בסנדקאות? והחזו"א הגיב על דבריו בתמיהה: גם על הקטורת הייתם מוותרים כל כך מהר?! ובסופו של דבר החזו"א היה הסנדק והרב מפוניבז’ נתכבד בברכות.
סיפר הגה"צ רבי ישראל גרוסמן זצ"ל: בירושלים עיה"ק התגורר חתנו של הדברי חיים זצ"ל זכיתי להכירו. קראו לו רבי אלעזר מאושפיצין זצ"ל. אחד מבאי ביתו הכניס את בנו לבריתו של אאע"ה אבל לא הזמין את ר’ אלעזר להשתתף בברית. לאחר כמה ימים כשבעל הברית הגיע לביתו של הרבי, שאלו הרבי: מדוע לא הזמנת אותי לברית? שמא יש בלבך עלי? התנצל האברך ואמר: רבי, אין לי שום קפידא, אלא שלא הזמנתי את הרבי מכיוון שכל הכיבודים היו תפוסים. סנדקאות הייתי מוכרח לכבד את אבי, והברכות לחותני, וכסא של אליהו לראש הישבה שלי. לא נותר לי אלא הכיבוד של "עמידה לברכות", וחשבתי שאין זה כיבוד מכובד מספיק לפי רום מעלת כבוד הרבי. חייך רבי אלעזר זצ"ל ואמר: טעות בידך. עמידה לברכות הוא כיבוד חשוב ונעלה מאד. ראיה לדבר מפרשת בראשית, שם נאמר: "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו". הקב"ה עצמו כביכול אחז את החיות והעופות בעת שאדם הראשון הקריא את שמותיהם. קל וחומר לבשר ודם שחשוב ומכובד הוא בשבילו לאחוז את התינוק בשעה שקוראים את שמו. (ספר ‘לב ישראל’)
לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
כתב ה’חתם סופר’ (בחי’ למסכת שבת קלז:): "ברכת להכניסו היה צריך לי עיון קצת, להיות כי בלאו הכי נמי נתקשיתי על הרא"ש דהעלה לברך ‘להכניסו’ בין מילה לפריעה, והוה שפיר ‘עובר לעשיית’ הפריעה, משמע מיניה דשייך על פריעה בריתו של אאע"ה. וקשה הלא לא נצטוה אברהם אבינו עליו השלום על פריעת מילה. אבל מי הכניס חז"ל לתגר הזה, לתקן הנוסח להכניסו בבריתו של א"א, ובריתו של א"א כבר עבר וכבר נכנס לה, ומיחזי כשיקרא, זה היא קשה לפי ענ"ד".
הבית ישראל מגור זצ"ל אמר על מה שנוהגין לומר בברית מילה ‘להכניסו בבריתו של אברהם אבינו’, וקשה איך מגיע לכאן אברהם אבינו, אין הכי נמי הוא היה הראשון שקיים מצות מילה, אבל בכל זאת כיום זוהי מצות עשה ככל המצוות.
ואמר שאפשר לומר דמאחר ותינוק כשנימול, הרי הוא מקיים את המצוה בהכרח ובלא דעת, לכן מחשבין לשמו של אברהם אבינו, שהוא הרי קיים את המצוה כשהיה במלוא הדעת בן מאה שנה, שכאן גם ייחשב כאילו עשה את המצוה במלוא הדעת. (ליקוטי יהודה החדש – פרשת תזריע)
וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק
במכתב של חותנו של האמרי אמת מגור זצ"ל, רבי יצחק מאיר אלתר הי"ד בן הרה"ק רבי משה בצלאל זצ"ל הי"ד כותב לר’ אברהם פינחס לנדאו ע"ה מלונדון בעת שעשה ברית מילה לבנו: כ"ק מו"ח מרן שליט"א אומר בברכה על הכוס בברית מילה ‘וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק’ בשׂי"ן, ושמעתי ממנו הטעם כי כל אדם נקרא שמו בעת שמוהלין אותו, אך גבי יצחק אבינו ע"ה נצטוה אאע"ה שתיכף בעת הולדו יקרא שמו יצחק, אך בעת המולו קראו ‘יִשְׂחָק’, ומזה נתהוה לו שני שמות: יצחק, ישחק. (ספר ‘זכרון שמואל’ עמ’ קכד)
נתינת שם אחרי שני בני אדם
בספר ‘שר התורה’ (עמוד 334) מסופר: אדם בא אל רבינו הגאון מטשעבין זצ"ל בשאלה. היות ונולד לו בן שני, ואשתו מבקשת לתת לו שם על שם אחד מקרובי משפחתה, אלא שגם בילד הקודם היא נתנה את השם, שכן בדרך כלל המנהג הוא שלילד הראשון נותנים על שם צד האשה, ועכשיו היא דורשת שוב לתת את השם, ונפשו בשאלתו שהוא מצידו מוכן לוותר אבל חושש שזו תהיה פגיעה בכבוד הוריו.אמר לו רבינו, שהוא מייעץ לו שיקרא גם את השם שהיא מבקשת וגם את השם של הצד שלו.
שאל האב: הרי העולם אומר בשם הגאון רבי שמואל מסלנט זצ"ל שכאשר נותנים שני שמות על שם שני אנשים, זהו כבר שם חדש לגמרי.
השיב לו רבינו שיש לו ראיה מהתוספתא ששם המורכב משני שמות זה אותו השם. דאיתא בתוספתא קידושין (פ"ג ה"א) "התקדשי לי על מנת שאני יוסף, ונמצא יוסף ושמעון, מקודשת". הרי לך ששם יוסף במקומו עומד גם אם נוסף לו השם שמעון, ולא נתחדש מהות חדש להשם יוסף אחר שנקרא עמו עוד שם אחר. אם כן, גם כאן, עצתי שתקרא על שם שני הסבים ושם אחד לא מעכב את רעהו.
ובספר בצלו חמדתי מביא בשם ה’יד דוד’ שהתוספתא מיירי שנקרא יוסף בגליל ושמעון ביהודה, ולא שנקרא בשני השמות יחד במקום אחד. וכמבואר בחתם סופר שלא מצינו בזמן חז"ל אדם שנשא יותר משם אחד.
ההבדל בין ‘אריה לייב’ ל’יהודה לייב’
סיפר הגאון רבי רפאל סולובייצ"יק שליט"א: כאשר נולד לגאון רבי רפאל שפירא אב"ד וואלאזין בן, נודע לחותנו הנצי"ב זצ"ל כי חתנו חושב לתת את השם: ‘אריה לייב’ על שם אביו הגאון הגדול בדורו רבי אריה לייב קובנער זצ"ל. חלשה דעתו של הנצי"ב באשר גם שמו היה נפתלי צבי יהודה לייב ואף היה נקרא בציבור בשם רבי הירש לייב ולא הוה ניחא ליה להאי סבא קדישא שיקראו לנכדו כשם הסבא שעודו בחיי חיותו. הגם שזהו מנהג עדות ספרד, אך לא כן נהגו עלמא במקהלות בני אשכנז.
אמר לו חתנו: אמנם השם לייב הוא אותו שם לאבי ולחותני אבל לא הרי ה’לייב’ של אבי כהרי ה’לייב’ של חותני. כי השם לייב מכוון על שני אופנים. יש אשר יבוא בהוראת ‘אריה’ והוא מתיבת ‘לייב’ אשר מובנה ביידיש "אריה". ויש אשר יבוא במובן של הודיה. והוא מתיבת: "לויבען" אשר מובנה ביידיש "הודיה". כאשר השם לייב בא לאחר אריה, הרי המובן לאריה. אבל אם הוא בא כצירוף ליהודה, הרי שמשמעות ה’לייב’ הוא מלשון ‘לויבען’ הודיה. וממילא, אבי נקרא ‘אריה לייב’, ואתם חותני נקראים ‘יהודה לייב’ מלשון הודיה, ואין זה אותו השם. הנצי"ב סבר וקיבל ונחה דעתו.
כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים
מצאנו כמה פירושים בברכה זו:
1 בספרים הקדושים מובא שהכוונה היא, כי כמו שהתינוק בברית המילה אין לו שום פניות וכוונות זרות, ככה מברכים אותו שיכנס כך לתורה ולמעשים טובים בלי שום פניה ובלי שום כוונה זרה.
2 עוד פירוש יש: כמו שהברית חקוקה באדם באות קבוע בבשרו ומלווה אותו כל ימי חייו, כך יהיו כל המצוות שיקיים בימי חייו, שיעשו בו רושם קבוע שאינו נמחק.
3 החסיד מקאצק רבי הירש בער מגראבוביץ ז"ל אמר: כמו שבברית נהפך הילד מערל ליהודי והיו קוראים למי שמכניסים אותו לברית מילה "מען האט איהם גע’אידישט", (=ייהדו אותו. עשו אותו יהודי), כן יכנס לתורה, שגם התורה והמצוות יפעלו עליו לעשותו יותר יהודי ממה שהיה לפני כן.
4 הרב הגאון רבי שלמה יוסף כהנמן ראש ישיבת פונביז זצ"ל אמר: הנה אומרים ‘כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים’ ומקשים העולם, הרי הסדר היה צריך להיות קודם כל לתורה ולמעשים טובים ואח"כ לחופה, דאטו בן מצוה לא מצווה על מעשים טובים? וענה שזה בא ללמד כל בחור הישיבה, שבישיבה קטנה, ובישיבה גדולה, יתמסר אך ורק ללימוד התורה, שיחכה עם המעשים טובים עד לאחר החופה. כי יש בחורים שבאים לישיבה ומוצאים את עצמם נשאבים לכל מיני פעיליות של עסקנות, באוצר הספרים ובגמ"חים ובשאר עניינים. ועל כן אומרים להם: לתורה ולחופה, תלמדו תורה עד החופה, ורק אח"כ תגיעו למעשים טובים.
5 מספרים על אביהם של רבי בצלאל ואחיו רבי שלמה, הגאונים מווילנא שהיו עילויים גדולים כבר בקטנותם ומיד חטפו אותם לחתנים אצל גבירים, ונישאו בגיל בר מצווה. אמר אביהם בבדיחותא שזה הפשט בברכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, שהרך הנימול יהיה עילוי כמו הבנים שלי, ויחטפו אותם בקטנותם ויכנסו לחופה בגיל בר מצוה וממילא החופה היא לפני המעשים טובים.
