המקור והטעם שעושים סיום
מקור ענין השמחה בגמר מצוה
במדרש [שיר השירים רבה א ט]: על הפסוק שנאמר אצל שלמה המלך לאחר שבנה את הבית המקדש: ‘וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו’ [מ "א ג טו], כתוב: " אמר רבי אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה ". הרי שיש ענין לעשות סעודה בגמר מצוה. כמו כן מצאנו גם ממה שאמרו חז "ל [תענית כו:] לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וכחמשה עשר באב. ואמרו [שם ל.] יום הכיפורים משום סליחה ומחילה, וט "ו באב שבו פסקו לכרות עצים למערכה. והביא ה’דרכי משה’ מהנימוקי יוסף [ב "ב קכא:] שמכאן מוכח שמחת סיום על גמר המצוה.
והוסיף על כך החתם סופר [תורת משה, פר’ יתרו]: והנה סיום מסכת הוי שמחה רוחנית, ולא גשמית כמו שמחת חתן וכלה שהיא שמחה גשמית, ומ "מ עושין סעודת הגוף, דכמו ביום הכיפורים שהיא שמחה רוחנית חוששין לבילבול השמחה ע "י הס "מ, ולכן שוגרין לו שעיר המשתלח ביום הכיפורים, כמו כן מזה הטעם עושין גם סעודת סיום ושמחת ט "ו באב, לא לערבב לנו בשמחה הרוחנית של סיום המסכת.
מקור נוסף מצאנו בשו "ע יו "ד סי’ רמ "ו, שכתב הרמ "א כשמסיימים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת ‘סעודת מצוה’. ומקור דין זה הוא ממה שאמר אביי [שבת קיח]: תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טובא לרבנן.
" ראיתי אנשי מעשה אשר תורתם אומנתם, שבעת סיום מסכת עושין סעודות גדולות, וגדולה מאד השמחה. ולכאורה לשמחה מה זו עושה, הלא כבר עברה המצוה? אלא הענין הוא ע "פ מה שפירש רש "י על ‘שמיני עצרת’ [במדבר כט לו] שקשה עלי פרידתם, למה הדבר דומה, לשר אחד שהזמין את המלך עם כל שרי המלוכה על סעודה אחת, אחר הסעודה, כשרצה המלך לנסוע לביתו, אז אמר המלך ‘קשה עלי פרידתך ממני, ועל כן עצור עצמך עוד בכאן שלא יפרדו איש מעל אחיו’. וזה הטעם ב’סיום מסכת’ שעושין סעודות וכדו’, בכדי לעצור עוד את השמחה ".
קדושת לוי – ריש דרוש לשבועות
המשתתפים בסיום
שמחת הסיום היא גם לאלו שלא למדו, וזה מרומז במילת ‘סיום’. כי האותיות של המילה ‘סיום’ שוות ערכן של אותיות הנסתר לאותיות הנגלה. דהיינו: המלה ‘סיום’ היא מאותיות ס’ י’ ו’ ם’. ובכל אותו יש גם אותיות נסתרות, דהיינו ‘סמך’ ‘יוד’ ‘וו’ ‘מם’. והנה ס’ בגימטריא 60, וכמו כן גם אותיות הנסתר של ס’, דהיינו ‘מך’, גם הן ביחד עולות הגימטריא שלהם 60. כן האות י’, שהיא בגימטריא 10, גם אותיות הנסתרות שלה עולות גם בגימטריא 10 – ‘וד’ [יוד]. כמו כן גם האות ו’, שהיא בגימטריא 6, גם האות הנסתרת – ו’, גם היא בגימטריא 6 [וו]. וכן גן האות האחרונה – מ’, שהיא בגימטריא 40, גם האות הנסתרת – מ’, גם היא בגימטריא 40 )מם(. כל זה להורות לנו, שלענין השמחה בסעודת סיום, אין הבדל בין הנגלה להנסתר, דהיינו שאין הבדל בין מי שלמד המסכת בפועל, למי שלא למד רק משתתף בשמחה, שניהם שווים לענין שמחת הסיום!
[בשם הגר "א]
הגאון רבי אליעזר מנחם מן שך זצוק "ל סיפר, שבעיירות ליטא בעת שעשו סיום הש "ס, עשו משתה ושמחה ולבשו חג שבעה ימים. הנשים רצו אף הן ליטול חלק בענין זה, ונטלו חלק בכך שאפו מאפה ובישלו תבשילין לסעודת הסיום ".
[ספר ‘אתקינו סעודתא’ חלק סעודת היום הגהה לאות ב]
" אף על גב שהאומות מלעיגין על התלמוד, אפילו הכי הוא מקובל וטוב ויפה עלינו ועל זרעינו אחרינו לעשותו עד העולם. ולפי שהתלמוד אינו מהודר רק אצל ישראל, וכן ישראל אינם מהודרים לפני השי "ת רק בשביל התורה שבע "פ שהיא הסימן המובהק המבדיל בין ישראל לעמים, על כן אנו נוהגין לומר בכל סיום ‘הדרן עלך והדרך עלן' ", [כלומר ההוד והדר שלנו אצל הקב "ה הוא ‘עלך’, ממה שאנו דבקים בתורה הקדושה, וכן ההוד וההדר של התורה הוא רק עלינו, אצל בני ישראל – ‘הדרך עלן]. " גם אין מי שנותן דעתו על התורה שבע "פ שלא תשכח ח "ו רק אנו, וזהו ‘דעתן עלך’. וכן התורה שבע "פ היא המגינה על ישראל ולכך נקראת ‘גמרא’, שהוא ר "ת של ג’בריאל מ’יכאל ר’פאל א’וריאל, לומר כי העוסק בגמרא חונה מלאך ה’ סביב לו להצילו, וזהו ‘דעתך עלן’ כלומר השגחתך עלן ".
ספר החיים לאחי מהר "ל, ספר זכויות פ "ב
יופי של המסכת על החוזר עליה
בסיום של מסכתא אומרים ‘הדרן עלך מסכת פלוני והדרך עלן’. והנה ‘הדרן עלך’ פירושו שנחזור על המסכתא, אבל מהו ‘הדרך עלן’. ופירש הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ "ל שע "י ‘הדרן עלך’ – שחוזר שוב ושוב על המסכת, ממילא נהיה ‘הדרך עלן’ – שהזיו וההדר של המסכתא מופיע ומשפיע על האדם הלומדה!
ספר ‘הדרן עלך’, סוף פרק י
מעלת המשלים מסכת
בפסיקתא זוטרתא [הובא בהגהות רי "ד בפ’ צו בתורת כהנים] וז "ל: " מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכת צריך לעשות יום טוב לחבירו, כל שכן לאותו המשלים לימודו ". וצריך להבין, מה ‘וכל שכן’, הא היא היא? ואפשר שהכוונה עפ "י רש "י שבת [קיח]:
ואמר אביי האי צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבידנא יומא טבא לרבנן, ופי’ רש "י דשלים, שגרסה. וצריך להבין, מה כהוונה במילה ‘שגרסה’ שפירש רש "י? רק שרש "י פירש בכמה מקומות ‘צורבא מרבנן’ – בתור חריף, ודרכם מחמת חריפות, לומדים כאן מעט וכאן מעט, ועוזבים המקומות הקשים, על כן לא שכיחא שיסיימו מסכת, מכיון שאינם לומדים ביגיעה, משורש ‘גרסה נפשי לתאבה’, וזה הכוונה שכל המשלים מסכת צריך לעשות יום טוב לחבירו, כל שכן לאותו המשלים לימודו, היינו שגרסה ביגיעה ולא בקפיצה ודילוג, רק במתינות, הוא ‘כל שכן’ שצריך לעשות יום טוב לחבירו.
[אוצר י "ד החיים להג "ר יששכר דוב באב "ד מבוסקא, אות תשע "ה]
אנו עמלים והם עמלים
איתא בברכות [כח]: ואנו אומרים זה בסיום מסכת, " אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר ". אשר לכאורה צריכים הדברים ביאור, כלום ראית מימיך חייט תופר בגד או סנדלר מנעלים ואינם משתלמים, או כלום אפשר הדבר שאדם אשר יגע ועמל באיזה עסק או מלאכת חבירו ולא יבא על שכרו?
אבל הענין הוא כך, בנוהג שבעולם מי ששכר פועל לתפור לו בגד או מנעלים, והפועל יעמול בזיעת אפו כל היום וכל הלילה ולא יתפור הבגד או המנעלים, כלום יקבל שכרו, הלא לשוטה יחשב לבקשו, כי הרי הבעה "ב אל הבגד עיניו נשואות, ואם לא השלים מלאכתו, אף אם יעמול שבוע שלם, לא ישלם לו, כי לא עבור העמל הוא מקבל שכר, אלא על המעשה, ועמל בלי מעשה אין בו תועלת. לא כן הדבר בלימוד התורה, אנו נצטוינו לעמול בתורה, ככתוב ‘אם בחקותי תלכו’, וכפי’ רבותינו שעל היגיעה הדברים אמורים, ואף אם לא יבין הדבר לאישורו, עם כל זה הוא מקבל שכר על העמל, ואף אם המלאכה לא נעשתה. וזוהי כוונת המאמר " אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר ", על העמל ולא על המלאכה, כי אנו מקבלים שכר על העמל לבד.
[חפץ חיים על התורה, ריש פרשת בחקתי]
ברוב עם
סעודת הסיום הוא כדי להלל להשי" ת לפני רבים
" ענין הסעודה בגמרה של תורה הוא להלל ולשבח להקב "ה על הדבר לפני רבים הקרואים לסעודה. וכמו ענין קרבן תודה על נס, שמשונה זה הקרבן שיש בו ארבעה מיני לחם, וגם אע "ג שהוא שלמים מ "מ נאכל ליום ולילה ולא יותר, וכל זה הוא כדי שבעליו יהא מוכרח להזהר שלא יבוא לידי נותר בכל אלה, ויהא מיסב רבים לסעודה ויספר לפניהם ענין הנס, וזוהי תכלית הסעודה שעושין לגמרה של תורה, לברך בפני רבים להשי "ת, שזיכהו לשמחה זו, שאין למעלה הימנה, כדתניא באבות דרבי נתן [ריש פרק כח]: רבי נתן אומר, אין אהבה כאהבה של תורה. וידוע דשמחת השגת דבר האהוב היא עד כלות הנפש ".
[העמק שאלה על השאילתות להנצי "ב, שאילתא קעא]
המנהג להתחיל מיד מסכת חדשה
נהגו ישראל בסיום מסכת להתחיל מיד אחר הסיום בלימוד מסכת חדשה, וכן כתב המהרש "א [עבודה זרה דף יט] וזה לשונו: " בשעה שמסיימים ספר, יש להתחיל ספר אחר, כמו שאנו עושים בשמחת תורה, עפ "י המדרש מפני קטרוג השטן עכ "ל. והיינו כמו שכתוב ב’אבודרהם’ בעניני שמחת תורה, ובלבוש [או "ח סימן תרס "ט] שזהו כדי שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג ולומר כבר סיימו אותה ואין רוצין לקרות עוד ח "ו. וכעין זה כתב גם באליה רבה [או "ח סימן קל "ב סק "ו] דאחר התפילה נוהגים לומר ‘אדון עולם’, וזהו מכיון שמתחילין התפילה באדון עולם ולכן אחר שמסיימים התפילה חוזרים ואומרים אדון עולם כדי שלא יקטרג השטן.
וב’זכרון ירוחם’ [מועדים סימן יח] כתב: " ונראה עוד בזה דבאמת עיקר הסיום אינו על העבר שהרי ברוחניות אסור לארם להסתפק במה שיש לו, ורק בגשמיות צריך להיות שמח בחלקו אבל ברוחניות צריך לשאוף להמשיך בלא הפסק, וכמו שאמרו חז "ל במו "ק [דף כט] תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ‘ילכו מחיל אל חיל’. ועיקר כוונתנו בשמחת הסיום הוא להעמיק רגשי לבבינו לתורה הק’ ולקבל על עצמנו להמשיך ביתר שאת וביתר עוז, ולכן מתחילים מיד מסכת חדשה להורות שאין סוף ללימוד התורה ועיקר שמחתנו להמשיך ללמוד הלאה בס "ד.
וכבר אמר הרבי מקאצק זי "ע של שמחת תורה, כי מהי השמחה, האם יש מי שיכול לומר שקיים ולמד כל התורה, אלא השמחה היא שביום זה מקבלים על עצמנו מחדש ללמוד ולשמור כל התורה הקדושה.
וכן אמר הגר "מ הלוי סאלאווייציק זצ "ל, דהנה מהמשתה שעשה שלמה המלך לומד המדרש בשיר השירים רבה [פרשה א’ ט’] מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה, וזהו גם המקור לכך שעושים שמחת תורה ביו "ט אחרון של סוכות כשמסיימים את התורה. אבל לכאורה יש לתמוה, דהרי לא נזכר בכתוב ששלמה עשה סיום לתורה, אדרבה אצל שלמה היתה זו התחלה, הוא היה ‘חתן בראשית’ ולא ‘חתן תורה’, הקב "ה הרי הבטיח לתת לו לב חכם ונבון ושמעכשיו והלאה יהיה לו האפשרות ללמוד תורה ביתר שאת, ביתר הבנה ועמקות? אלא מכאן מוכח שהסיום הוא מבוא להתחלה,
החשיבות של סיום התורה אינה בכך שגומרים ‘וזאת הברכה’, אלא במה שמתכוננים להתחיל שוב ‘בראשית ברא’, זוהי החשיבות! בהתאם לכך הונהג בתקופת הראשונים לקרוא מיד מ’בראשית ברא’ אחרי סיום התורה, כדי להראות את היחס בין הסיום להתחלה.
הקדיש שאומרים בסיום [וכן בקבורה] אין בו יותר מהקדיש הרגיל, אלא מכיון שבסיום [ובקבורה] היו הרבה מעמי הארץ, לכן תרגמו והסבירו את נוסח הקדיש כדי שיבינו גם הם.
הגהות אמת ליעקב להגר "י קמינצקי זצ "ל, יו "ד סוף סימן רמו
בסיום מסכתא יש להתענג
" אפילו שיהיה לדבר מצוה, כגון לענג את השבת, לא ירבה בדבר אכילה ושתיה, שמא ימשך אחר שלחנו. וזהו שאמר קהלת לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נהג בחבמה וכו’, כלומר השחוק והשמחה בעלמא ודאי אין בהם תועלת, אבל אחר שתרתי בחכמה, כגון בסיום מסכתא, אמרתי מחמת זה אמשוך אחר היין ולהטפל בעניני העולם ".
משנת חכמים להר "מ חגיז, המעלה הי "ט אות תלד
