בגמרא בבא בתרא (דף טז:) "רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא, הוה קא חלש דעתיה, אמר ליה אבוה 'רביה' באה לעולם. אמר ליה בר קפרא תנחומין של הבל ניחמך אבוך, דתניא אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות' אלא אשרי למי שבניו זכרים אוי לו למי שבניו נקבות, אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאומנותו בוסמי אוי למי שאומנותו בורסי. כתנאי: 'וה' ברך את אברהם בכל' מאי 'בכל'? רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר שהיתה לו בת, אחרים אומרים בת היתה לו לאברהם ובכל שמה".
במדרש (רבה בראשית כו ד): רבי שמעון בר אמי ילדה אשתו נקבה, חמתיה (ראה אותו) רבי חייא רבה, אמר ליה (ר"ח לר"ש) התחיל הקב"ה לברכך (הקב"ה מברך אותך בזה שילדת בת), אמר ליה מנא לך הא, אמר ליה דכתיב (בראשית ו א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם'. עלה אצל אביו, אמר ליה (רבי אמי לבנו ר"ש) 'שמחך הבבלי'? (האם רבי חייא הבבלי שימח אותך בברכה בלידת הבת?) א"ל כן, וכן אמר לי! אמר ליה (רבי אמי לבנו) אע"פ כן, צורך ליין וצורך לחומץ (בעולם יש צורך גם ליין וגם לחומץ, אבל עם כל זה), צורך יין יתר מן החומץ (שאע"פ שהעולם צריך גם זכרים ונקבות אבל הזכר עדיף מן הנקבה). צורך לחטין וצורך לשעורים, צורך לחטין יותר מן השעורים".
במדרש (רבה בראשית כו ד): "משהאדם משיא את בתו ומוציא יציאותיו, הוא אומר לה לא יהי ליך מחזורי להכא. ר"ג אסיב ברתיה אמרה ליה 'אבא'! צלי עלי! אמר לה לא יהי ליך מחזורי להכא. ילדה בן זכר, אמרה ליה 'אבא'! צלי עלי! אמר לה לא ישלה ווי מפומך. אמרה לו אבא שתי שמחות שבאו לי אתה מקללני?! אמר לה תרתיהן צלוונן מן גו דאת הוויא שלם בביתך לא יהי ליך מחזורי להכא, ומן גו דהוי בריך קיים לא ישלה ווי מפומך, ווי דלא שתי ברי, ווי דלא אכל ברי, ווי דלא אזיל ברי לבי כנשתא".
טעמים למנהג לקרוא בימי החול
בהזדמנות הראשונה
כתב האדמו"ר הרמ"מ מלויבאוויטש זצ"ל:
"מנהגינו (=חסידי חב"ד) לקרות שם לבת שנולדה, בקריאת התורה הכי קרובה, והרוצה לְאַחֵר קריאת השם – שהיא חיות האדם – עליו להביא ראיה. והרי אמרו ז"ל (ע"ז כז.) דאשה כמאן דמהילא דמיא, ופשיטא שהכוונה תיכף בלידתה".
[והוסיף עוד: "ראיתי הנדפס בזה בספר 'טעמי המנהגים' – ואין אנו אחראים לשמועות".]
וכן כתב ה'דרכי תשובה' ממונקאטש זצ"ל, בספרו 'תפארת בנים' (בסופו בתשובה סימן ה') מביא בשם זקנו ה'בני יששכר' שהזהיר לקרוא שם לבת בהזדמנות הראשונה של קריאת התורה לאחר הלידה. זאת משום שבשעת קריאת השם באה הנשמה, כי 'נפש חיה היא שמו' (בראשית ב יט), וממשיך קדושת ישראל על הולד, ואיך יאחרו את זה מיום קדושת התורה הראשון האפשרי?!
עוד טעם לכך מוסיף הדרכי תשובה, ע"פ כוונת האריז"ל דכתיב (ישעי' סב ב) 'וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ', ו'ספר' בגימטריא 'שם' (=340), שבעת קריאה בספר התורה יתנו 'שם חדש'.
הה"ק רבי יחזקאל משינאווא זי"ע הקפיד מאד לא לקרוא שם לבת ישראל בהולדתה, לא בימות החול ואף לא ביו"ט, כי אם בשבת דוקא. ואמר בשם הרה"ק מראפשיץ זי"ע, שאם נולדה בערב שבת ימתין בקריאת השם עד לשבת השניה. ואמר הרה"ק משינאווא הטעם לכך, כי לבן זכר באה הנשמה הקדושה בעת המילה, במצוה הראשונה, ואילו לנקיבה באה הנשמה בשבת קודש. ואמר שכן קיבל מרבותיו.
(דברי יחזקאל החדש – עמ' שצט)
אמנם בהרבה קהילות מישראל נהגו להמתין עד לשבת ולתת השם בקריאת התורה בשבת דוקא, ונאמרו לכך הרבה טעמים:
בספר 'טעמי מנהגים' מביא בשם ספר 'המאור הגדול' כי בעת שקורין שם לבת, מקבלת נשמתה מעולם העליון, ומצוה לשמוח ולעשות סעודה. ולפי זה – כותב ה'מנחת יצחק' (שו"ת ח"ד סי' קז) ממתינים עד השבת משום מצוה מן המובחר, כי אז אפשר לשמוח בשיר ושבח והלל, אבל בימות החול, שטרודים על המחיה ועל הכלכלה אי אפשר לקבוע סעודה של שמחה והודאה.
כ"ק הפני מנחם זצ"ל אמר טעם על קריאת שם לבת בשבת קודש, משום שבבן זכר ישנן מצוות רבות המוטלות על האב מן התורה, למולו ולפדותו, ללמדו תורה ולחנכו למצוות, אבל בבת המצוה הראשונה שהאב מחוייב בה היא שמירת שבת, כדכתיב (כ, י) 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ובהמך וגרך אשר בשעריך', ודרשו חז"ל (במכילתא) אלו הקטנים, או אינו אלא הגדולים, אמרת והלא כבר מוזהרים הם, ומכאן למדו שקטנה שעושה לדעת אביה האב מחוייב למחות בידה (שבת קכא.), והרי עיקר בריאת האדם היא לעשות רצון ה', לכן קוראים השם בשעת קיום המצוה הראשונה.
(מועדי שמחה עמ' לג)
תלמיד חכם אחד שאל את הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי זצ"ל היכן המקור בחז"ל לקידושא רבא לבת, ענה לו הגר"ח כי בש"ס גופא לא מצא מקור.
הלך הנ"ל להרבי ממודזיץ זצ"ל הגה"ק בעל ה'נחלת דן' ושאלו על כך. ענה לו הרבי: יש לכך סמך ברבינו גרשום, דאיתא בגמרא (ב"ב צא.) אמר רבה בר רב הונא אמר רב, אבצען זה בועז, שואלת הגמ' מאי' קמ"ל, עונה הגמ' כי אידך דרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא, מאה ועשרים משתאות עשה בועז לבניו, שנאמר (שופטים יב ט) 'וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים', ובכל אחת ואח עשה שני משתאות, ופי' רבינו גרשום (שם על הדף): ק"כ משתאות שעשה לל' בניו ולל' בנותיו, "שהיו לו ששים משתאות משנולדו", ובשולחן חוצה לבנותיו עשה ל' משתאות, וכשהכניס בניו לחופה עשה ל' משתאות, הרי כאן ק"כ. עד כאן לשון רבינו גרשום. (גליון 'עלים לתרופה' גליון תקצ"ג)
ברכות לאבי הבת שתחי' שיזכה שבנותיו יהיו כבנותיו של אשר בן יעקב וכבנותיו של רב חסדא.
דאיתא בגמרא בבא בתרא (קמא.) דאמר רב חסדא: לדידי, בנתן עדיף מבנן. ותמה על כך ברשב"ם, ובתוס' כתבו בשם ר"י, שעל ידי כך זכה לעשות שידוכים הגונים. יעו"ש.
וכן מצינו גם באשר בן יעקב, ראה רש"י (פרשת וזאת הברכה, לג כד)על הפסוק 'וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ': דבר אחר, 'יהי רצוי אחיו' – שהיו בנותיו נאות והוא שנאמר בדברי הימים (א ז,לא) 'הוּא אֲבִי בִרְזָיִת' שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית.
